שמונה שנים אחרי שנולדתי בירושלים - לא יכולתי מיד לבקר ברחוב היהודים - לעלות במדרגות הצרות שהובילו אל ביתו הקטן והצר של סבי, ושם לקבל אחד גרוש מתנה. לא יכולתי לגשת לכותל ולתקוע בו פתק - לא יכולתי לשבת עם הורי בקברו של שמעון הצדיק - ואף לא יכולתי להזיל דמעה על קברה של רחל הקבורה בכניסה לבית לחם. רק ממרחק, מגגות העיר המערבית החדשה הייתי מביט בעירי הטובה והישנה ומקנא, כמו אבי, שאמר לי: "מקנא ביונים שיכולות להגביה עוף ולעבור את החומה, עם הלגיונרים החמושים שעליה - ולהגיע אל כל המקומות שהם אני וילדותי ובעצם כל כולי". ב־67 חזרנו לעיר - אל כל המקומות אותם חלמנו בלילות וגם בהקיץ בהזיות ובזכרונות. לקחתי מצלמה והלכתי גם לחפש את ילדותי וגם לנסות להנציח אותה על מנת שתשאר עימי לעד- מה שמצאה המצלמה היא עיר אחרת, קטנה יותר, מעשית יותר, פחות מרחפת - פחות דמיונית צרוף ש